החלטה בתיק רע"פ 1751/04

           המבקש הועמד לדין בשל ביצוע עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, התחזות לאדם אחר ונהיגה ללא רשיון נהיגה.

           כתב-אישום ופסק-דינו של בית-משפט השלום מלמדים אותנו כי ביום 23.7.01, בשעות הבוקר, נהג המבקש ברכב מבלי שיהיה בידו רשיון נהיגה תקף, ותוך כך נכנס לישראל ושהה בה בניגוד לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. זאת עשה לדבריו דרך קבע, לצורכי פרנסתו. משנלכד ונלקח לתחת המשטרה הציג עצמו המבקש בשם שאינו שמו מתוך כוונה להונות את חוקריו.

           בית-משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות שהועמד לדין עליהן. בקביעת עונשו הביא בית-המשפט במניין שיקוליו את הצורך - עקב אילוצי הביטחון - לגזור עונשים חמורים על הנכנסים לישראל שלא כדין. עוד התחשב בית-המשפט במצבו הרפואי של המבקש ובכך שכוונתו לא הייתה אלא להביא פרנסה לבני ביתו. בתיתו דעתו לכל אלה, גזר בית-משפט השלום על המבקש עונש מאסר של שמונה חודשים, מהם שישים יום לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן קבע כי המבקש לא יחזיק רשיון נהיגה בישראל במשך שנתיים.

           המבקש ערער על חומרת העונש לבית-המשפט המחוזי, אך בית-המשפט המחוזי פטר את המבקש באומרו כי "העונש שהושת על המערער אינו חמור כלל ועיקר, ואף נוטה לקולא".

           בקשת המבקש לרשות ערעור מסיבה עצמה על חומרת העונש שנגזר עליו. לטענתו, החמיר בית-משפט קמא עימו יתר על המידה, בעיקר בהתחשב במצבו הבריאותי הרעוע, בגילו המתקדם (המשיב הוא כבן 60) ובעברו הפלילי הנקי. 

           דינה של הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הספציפי של המבקש והמצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. כידוע, טענות כנגד חומרת העונש או קולתו אינן מקימות עילה לקיום דיון בגלגול שלישי אלא במקרים נדירים ומיוחדים, ועניינו של המבקש אין הוא בא בגידרי מקרים אלו (ראו: רע"פ 1950/03 עזריה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 831/97 מסיקה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

           לגופו של עניין, אינני סבור כי בית-משפט השלום החמיר עם המבקש ביתר. כפי שאמרתי בעניין דומה, "בימים כתיקנם - והיו ימים כאלה לפני שנים מספר - היה מעשה כמעשהו של העורר [המבקש] מעשה שניתן היה לעבור עליו לסדר היום גם אם לעונשו בעונש קל. לא כן הוא המצב בימינו אלה, ימים של דם ואש." (בש"פ 8303/03 פקיה אסמעיל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). משגברו אילוצי הביטחון בימינו-אנו, מאפילים אלה על הנסיבות האישיות ומחייבים הם אותנו להקפיד ביתר-שאת עם העוברים על הוראות חוק הכניסה לישראל.

           אציין עוד כי בטרם פנה לבית-המשפט בבקשה לרשות ערעור, עתר המבקש לבית-המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 1501/04). העתירה נסבה על החלטת בית-משפט השלום בירושלים לדחות את בקשתו של המבקש להמיר את עונש המאסר שנגזר עליו בעבודות שירות. בהחלטתי בעניין העתירה הסכמתי לעכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר על המבקש, למרות שזכה בארכות עוד ועוד והגם שהגיש עתירה ולא בקשת רשות ערעור. כל זאת, כדי שיוכל להגיש בקשת רשות ערעור ולבקש את שביקש בעתירתו. משהגיש המבקש בקשת רשות ערעור כאמור נמצא לנו כי עתירתו התייתרה  (וראו בג"ץ 1501/04).

           הבקשה לרשות ערעור נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוגשה עימה.

           כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 15.2.04 בבג"ץ 1501/04, על המבקש להתייצב לריצוי עונשו ביום 22.2.04 עד השעה 10:00 בבית המעצר שברחוב חשין (מגרש הרוסים), ירושלים.

           דבר אחרון: המבקש עבר לאחרונה ניתוח השתלת כליה ומצב בריאותו רעוע. ראוי כי רשויות בתי הסוהר יתנו דעתן לדבר ויטפלו במבקש כפי שראוי לטפל בחולה כמותו.

היום, כ"ח בשבט תשס"ד (20.2.2004).    

                                                                                      ש ו פ ט 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: